החלטה בתיק ת"א 15686-05-12

לפני בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיב להמשיך בהליכי מימוש המשכנתא שבהם נקט במסגרת תיק הוצאה לפועל שמספרו 01-86320-03-9 ביחס לדירת המבקשים הידועה כחלקה 970/3 בגוש 6190 המצויה ברחוב מתתיהו 29 בני ברק (להלן: " הדירה"), וזאת עד להכרעה בתובענה שהגישו המבקשים לקבלת סעד הצהרתי, לפיו המשכנתא שנרשמה לטובת הבנק על הדירה - בטלה.  

1. רקע הדברים והליכים קודמים

המבקשים, בני הזוג רוזנר, הגישו ביום 8.5.12 תביעה כנגד המשיב, בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: " הבנק"), שבמסגרתה הם עותרים לקבלת סעד הצהרתי לפיו המשכנתא הרשומה לטובת הבנק על הדירה שבבעלותם - בטלה. המדובר בדירתם היחידה של המבקשים, בה הם מתגוררים.

תביעה זו, בשינויים מסוימים, הוגשה לבית משפט זה עוד ביום 13.4.11 על דרך המרצת פתיחה (ה"פ 22531-04-11). במהלך קדם המשפט שנערך ביום 2.10.11 טענה ב"כ הבנק, כי הסמכות לדון בסוגיה נשוא התביעה נתונה ללשכת ההוצאה לפועל, וזאת במסגרת תיק הוצאה לפועל שמספרו 01-86320-03-9, באשר המדובר בטענת "פרעתי". בהמלצת בית המשפט (כב' השופטת ש' אלמגור), ניאותו המבקשים למחוק את התובענה ולפנות אל רשם ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי".   

ב"כ המבקשים, אשר עודנו סבור כי הסמכות לדון בתביעה מסורה לבית משפט זה, לא מצא לנכון לפנות ללשכת ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי" ותחת האמור הגיש את התביעה שבכותרת.

בכתב התביעה נטען, כי המשכנתא נשוא התביעה נרשמה ביום 2.2.90 להבטחת החזר הלוואה ספציפית שנטל אבי המבקשת, מר שמואל דסקל ז"ל (להלן: " המנוח"), במסגרת חשבון מספר 105870 בסניף בורסת היהלומים ברמת גן. לטענת המבקשים, בעת חתימת שטר המשכנתא כלל לא הוסברו להם הסיכונים הכרוכים בהעמדת המשכנתא ואף לא הובהר להם מצבו הכלכלי של המנוח, אף שבאותה עת מצבו היה קשה ביותר והוא חב לבנק כספים רבים. נטען, כי אילו המבקשים היו מקבלים הסבר מנציגי הבנק על הסיכון שהם נוטלים על עצמם בנטילת המשכנתא, כלל לא היו חותמים על שטר המשכנתא. לטענת המבקשים, לא צמחה להם כל טובת הנאה מהמשכנתא וכל מטרתה הייתה לסייע למנוח לפי בקשתו, כאשר האחרון הבהיר למבקשים כי לא תהייה לו כל בעיה לפרוע את ההלוואה שנטל לבנק. המבקשים טוענים, כי הבנק מעולם לא פנה אליהם בכל פניה או דרישה שהיא וממילא לא טרח לעדכן אותם כי חובו של המנוח הולך ותופח וכי סברו כי ההלוואה נפרעה או נמחלה. אולם, ביום 11.9.03 פנה אליהם הבנק והודיע להם כי בחשבונו של המנוח יתרת חובה בסך 893,647 ש"ח וכי במידה והמבקשים לא יפרעו את החוב האמור, יגיש נגדם הבנק בקשה למימוש משכנתא.

המבקשים מפרטים בכתב התביעה את ההליכים שנקט הבנק בגין ההלוואות שנטל המנוח ובכללם תביעה כספית שהוגשה כנגד המנוח במסגרת ת"א 5316/03 בגין חשבון מספר 105870 הנ"ל. המבקשים מציינים, כי לאחר שהמנוח נפטר, הוגשה תביעה מתוקנת ביום 21.2.06 כנגד עיזבון המנוח ויורשיו, ובכללם המבקשת. כמו כן, ביום 14.10.03 נקט הבנק בהליכי מימוש משכנתא במסגרת תיק הוצאה לפועל שמספרו 01-86320-03-9. לטענת המבקשים, הוסכם בין המבקשים לבין הבנק, כי הבקשה למימוש המשכנתא תוקפא עד לבירור גורל התביעה שהוגשה במסגרת ת"א 5316/03. בסופו של דבר, התביעה במסגרת ת"א 5316/03 נדחתה כנגד כל הנתבעים, למעט המבקשת, שהתביעה נגדה נמחקה. המבקשים טוענים, כי מאחר שהתביעה שהוגשה כנגד המנוח וחליפיו בגין החוב נשוא המשכנתא נדחתה, כלל לא קיים חוב שלהבטחתו נועדה המשכנתא ועל כן דינה של המשכנתא בטלות או מחיקה. המבקשים מפרטים בכתב התביעה את כל העובדות שהתבררו להם במהלך הדיון במסגרת ת"א 53016/03 כאשר לטענתם, כל עילות ההגנה שעמדו לנתבעים עומדות עתה לזכותם. המבקשים טוענים עוד, כי החל מיום 29.3.04, שאז עוכבו ההליכים במסגרת תיק ההוצאה לפועל, ועד היום, לא נעשה דבר מצד הבנק בתיק ההוצאה לפועל וכי התנהלות זו של הבנק מלמדת על ויתור ועל זניחה. 

בכתב ההגנה שהגיש הבנק ביום 14.6.12 נטען, כי הסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לרשם ההוצאה לפועל, במסגרת טענת "פרעתי" וכי בהתאם להסכמה שהושגה בין הצדדים עם מחיקת המרצת הפתיחה שהוגשה, המבקשים אינם רשאים לפנות בתביעה לבית המשפט, אלא בכפוף להחלטת רשם ההוצאה לפועל כי הוא לא ידון בטענותיהם. עוד נטען, כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות או שיהוי וויתור. לגופם של דברים נטען, כי המשכנתא נרשמה להבטחת מלוא האשראי שהמנוח קיבל מהבנק. נטען, כי הסכמת הבנק לדחיית התביעה בת"א 53016/03 לא גרעה מזכותו של הבנק להיפרע את החוב או חלקו על ידי מימוש המשכנתא. על פי הטענה, הבנק עמד על שמירת זכותו לאכוף את מימוש הבטוחה שהוקנתה לו על ידי שיעבוד הדירה ועל כן הוסכם שהתביעה כנגד המבקשים לא תידחה.

בינתיים, ביום 17.5.12, הגיש הבנק דו"ח כונס במסגרת תיק ההוצאה לפועל וזאת בעקבות החלטת רשמת ההוצאה לפועל המורה על הגשת דו"ח כאמור. הבנק ציין בדו"ח, כי המבקשים נקטו בהליך חדש בניגוד להסכמת הצדדים שהושגה במסגרת ההליך הקודם שנקטו, לפיה המבקשים יגישו בקשה ללשכת ההוצאה לפועל במסגרת טענת "פרעתי". לבקשה צורפה בקשה לדחיית טענת "פרעתי".

ביום 13.9.12 התקבלה החלטת רשמת ההוצאה לפועל, לפיה היא מתירה למבקשים להגיש בקשה מתוקנת בטענת "פרעתי" בהתאם להסכמה שנתקבלה בבית המשפט.   

בהתאם לכך, הגישו המבקשים ביום 11.10.12 בקשה בטענת "פרעתי". עם זאת, ציינו המקשים בבקשתם, כי לשיטתם הסמכות לדון בטענותיהם מסורה לבית משפט זה.

ביום 14.10.12 נדחתה הבקשה על ידי רשמת ההוצאה לפועל מירב כפיר, בציינה כך:

"משסבורים החייבים כי הסמכות לדון בטענותיהם הינה לביהמ"ש ועל כן בתביעה למתן סעד למחיקת המשכנתא, עליהם להמציא צו לעיכוב הליכי מימוש המשכנתא מביהמ"ש. זאת יעשו תוך 30 יום."

ביום 14.11.12 הגישו המבקשים את הבקשה שלפני. 

לפני שאדרש לטענות הצדדים בבקשה לגופן אציין, כי בשים לב לעובדה שהמבקשים אכן הגישו בקשה בטענת "פרעתי" ללשכת ההוצאה לפועל וכי טענה זו נדחתה, אני דוחה את טענת הבנק לפיה הסמכות לדון בתובענה מסורה לרשם ההוצאה לפועל במסגרת טענת "פרעתי" ודוחה את בקשת הבנק לדחות את הבקשה למתן צו מניעה זמני על הסף. 

2. טענות הצדדים בבקשה למתן צו מניעה זמני

המבקשים טוענים, כי עומדות להם עילות תביעה טובות ומשמעותיות, כמפורט בכתב התביעה שהגישו.

המבקשים טוענים עוד, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם באופן מובהק. לעניין זה נטען, כי הבנק ישן על זכויותיו במשך תשע שנים ולא עשה דבר למימוש המשכנתא, זאת ככל הנראה בשל הבנתו כי סיכוייו לממש את המשכנתא אפסיים. על כן ברור, כי לא ייגרם לבנק כל נזק אם הליכי המימוש יעוכבו עד למתן פסק דין בתביעה שהגישו המבקשים. מנגד, אם יממש הבנק את המשכנתא, הרי שיגרם למבקשים נזק בלתי הפיך, באשר המדובר בדירתם היחידה, בה הם מתגוררים עם ילדיהם והדירה היא מרכז חייהם.

הבנק טוען, כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, כחמישה חודשים לאחר הגשת התביעה, ועל כן דינה להידחות. לטענת הבנק, הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה שתיק ההוצאה לפועל נפתח לפני מספר שנים ורק עתה הקיצו המבקשים מתרדמת ארוכה ופנו בבקשה למתן צו מניעה זמני. נטען, כי הבקשה למתן צו מניעה זמני מהווה נדבך נוסף בניסיונם חסר תום הלב של המבקשים לסכל את ההליכים המשפטיים הננקטים על ידי הבנק לצורך מימוש המשכנתא.